למה אנחנו לא מתייחסים ברצינות לילדים?

כל כך הרבה פעמים אנחנו מתייחסים לילדים שלנו בצורה לא מכבדת רק בגלל שהם ילדים. אנחנו חושבים שהם לא מבינים, או לא כשירים.

כשאני מתבוננת בכך, זה לא מפתיע אותי כי רובנו גדלנו בדורות שבהם "ילד הוא רק ילד" במקרה הטוב, או שילד הוא מבוגר צעיר שתפקידו להיות כח עבודה בידי המבוגר במקרה הפחות טוב (תלוי באיזו תקופה נולדתם).
אם גדלנו כך, לא פלא שזו התפיסה שלנו את הילדים, כ"קטנים".
אולי גם כתוצאה מהכאב כילדים שלא זכו להישמע באמת, הרבה הורים הולכים ע"פ צו האופנה הנוכחית: לשים את הילד במרכז ולנהל את כל החיים סביבו, העיקר שיהיה מרוצה.

אז תגידו מה בין "לא לכבד ילדים" לבין לשים אותם במרכז החיים? איך זה הולך יחד? אז הנה התשובה:
מצד אחד, אנחנו מתנהלים לא פעם מתוך תגובתיות לגחמות של ילדינו ולא במתכוון אנחנו לא קשובים מספיק ל*צרכים האמיתיים* שמתחת לבקשות שלהם (צרכים ששום סכום כסף ואף צעצוע לא יוכלו למלא).
מצד שני, ילדנו יכול לומר לנו שהוא התעייף מההליכה ואנחנו נגיד "מה פתאום התעייפת? בקושי הספקנו ללכת" או לספר לנו שמגרד לו הבגד ואנחנו נגיב בביטול מבלי לדעת שאולי הוא סובל באמת. לעיתים הוא יציע לנו עזרה אותה אנחנו נדחה בביטול וגיחוך.
זה קורה לא מעט שילד, רק בגלל היותו ילד לא זוכה לכך שדעתו, מחשבתו, רגשותיו, יקבלו מענה מכבד.
דוגמא נוספת היא בנטייתנו להקטין את הכאב למשל בעזרת הביטוי השגור "לא קרה כלום" כאשר הילד נפל ונחבל, או שהרטיב את מכנסיו. אין ספק שהכוונה טהורה ומה שעומד בבסיסה זה הרצון שלנו לגונן על הילד מצער, אך כל אלה יחד יוצרים אצל הילדים פער בין מה שהם מרגישים וחושבים, לבין השדר שההורה מעביר בחזרה. אין הלימה. ההשתקפות החוזרת אליהם מעיני ההורה לא זהה למה שהם שידרו והתוצאה היא שהילד חש שלא מאמינים לו, לא מבינים אותו, אולי גם הוא לא מבין נכון? והרי כ"כ חשוב לטפח בתוך כל אדם את ההקשבה למה שקורה לו בפנים.
חשוב ביותר ש:
11. נקשיב למה שהילדים אומרים ואולי לרגע נדמיין שמי שאמר את הדברים הוא חבר בן גילנו (אותו לא היינו מבטלים אם האוטו שלו היה נמחץ בתאונה חס וחלילה, ע"י האמירה "לא נורא").
22. ניתן תוקף להרגשה שלהם ("חם לך? חבל שאין לנו חולצה קצרה כאן איתנו"), ועל ידי כך נעביר את המסר שאנחנו לא אותו אדם, אנחנו נפרדים וייחודיים: יכול להיות שלו חם ולי לא. יכול להיות שכשהוא נופל כן כואב לו וכן הלאה. שיח כזה מאפשר למצוא פתרונות יחד, לשתף פעולה, שיח כזה מקרב בין הילד להורה.
כ"כ חשוב לייצר מערכת יחסים כזו שתגדל אותנו ותעבוד עבורנו גם בבגרותו של הילד (ובמיוחד בגיל התבגרותו).

תפקידנו להיות הורה משמעותי אכפתי ומנהיג אבל תנאי ראשוני לכל אלה היא ההקשבה לצד השני, למי שאותו אנו שואפים להוביל, לטפח ולגדל.
לאחר ההקשבה, מתן התוקף.

מתן תוקף לרגשות של כל אדם, גם אדם בן 3, יש לו ערך רב ובראש ובראשונה: כבוד למי שהוא.

ההבנה שזה מועיל וחשוב שילדים ידעו לזהות את רגשותיהם היא בסיס חשוב בהורות. היא מסייעת להפחתת קונפליקטים ולפתיחות מצד הילד מולנו.
אני מבינה שזה קצת מאיים בהתחלה לבני דורות שלא זכו ליחס כזה, אך אפשר לתרגל ולא להיבהל- זה שאני מבין מה הילד מרגיש ומתמלל זאת עבורו, לא אומר שאני מסכים עם מעשיו בהמשך. בואו נישאר לרגע קט ברגש, במה שהילד מביא לפתחנו, אחר כך נתמודד עם השאר.

מוכר לכם? רוצים לשאול? להתייעץ? לשתף? צרו קשר