איך לעזור לילדך להתגבר על תסכולים?

החיים מלאים בתסכולים. זה ככה מהרגע הראשון שלנו בצאתנו לאוויר העולם: היציאה מן הרחם המגוננת, העוטפת, המזינה, אל האור, הרעש, עומס הגירויים, הצורך "להשיג" מזון וחום. מתסכל מאוד.

חייהם של ילדים קטנים מלאים בחוויות מתסכלות ובמצבים, אשר עונים להגדרה: מצבים של חוסר תוחלת.

מהו מצב של חוסר תוחלת? מצב של תקיעות/ מחסום/ הבנה שהגעת לגבול/ הבנה שמיצית את כל מה שבאפשרותך לעשות כדי לשנות את המצב. מבוי סתום.

לתסכולים יש תפקיד מאוד חשוב בהתפתחותם של ילדים ובעזרת תמיכה נכונה שלנו המבוגרים, תתרחש גדילה וצמיחה רגשית של הילד.

כאשר הילד יחווה את תסכולי החיים - (כאמור, אין צורך ליצור אותם, החיים מזמנים אותם באופן טבעי), הוא ילמד להסתגל למצבי חיים שונים.

כאשר אני מדברת על הסתגלות- אני לא מתכוונת ל"קבלת הדין" או ל"הכנעה" אלא לצמיחה של דבר מה חדש בעקבות חוסר היכולת לקבל את מה שרוצה כרגע.

התהליך (המיטבי) של הסתגלות עובר בשלבים הבאים: 

1.מצב מתסכל

2. ניסיון האדם להיאבק בו (יכול להיות ממושך)

3.הרגע שבו הכל נעצר ויש רגשות של אכזבה ועצב

4. בכי

5. הסתגלות למה שיש

6. צמיחה.

לדמעות של תסכול והבנה שאין מה לעשות יותר, יש משמעות עצומה. אלו הן דמעות מיוחדות המטהרות את הגוף מאנרגיה של תסכול, ועלינו, המבוגרים, לאפשר אותן. לאפשר את הבכי.

עלינו לזכור שהצמיחה שלנו כבני אדם נובעת דווקא מחוסר ההצלחות בחיים, דווקא מהנפילות ומהמחסומים.

אנחנו מתאבלים על מה שלא מצליח ואז קמים ומצמיחים משהו משמעותי יותר.

אז אילו תסכולים נראה אצל ילדים?

1. רצון להמשיך בחוויות חיוביות- לא רוצים לחזור מהקניון/ גינה/ גימבורי/לא רוצים לישון

2. לגרום למשהו מקולקל לעבוד- צעצוע שבור/ בננה שמישהו "בטעות" חצה לשניים

3. לשלוט באמא/ אבא/ אדם אחר

4. להחזיר את האח החדש שנולד חזרה "לחנות"

5. לנצח כל הזמן

6. להיות גדול יותר/ גבוה יותר

ועוד ועוד, מי כמוכם יודעים

אז מה אפשר לעשות?

ראשית, לא לנסות להימנע מתסכולים, כן, אפשר מדי פעם להציע משהו אחר, או לוותר, או להתגמש, זה בסדר ורצוי במערכת יחסים גמישה אך לא להפוך את זה לדרך-חיים, שבה כל אימת שהילד בוכה, רצונו נענה כי אז אנחנו חוסכים ממנו התמודדות חשובה לחיים.

שנית, לאפשר לילדים לבטא את התסכול והעצב בעזרת בכי. הבכי חשוב במיוחד וכאשר אנחנו מונעים אותו מהם, למשל באמירות כמו "אתה ילד קטן?" או בשליחתם לחדר "עד שירגעו" אנחנו פוגעים בתהליך ההסתגלות שלהם למצב.

שלישית, לא רק לאפשר להם, אלא גם לבחור את התגובה שלנו. לתגובת המבוגר יש משמעות חשובה במיוחד. במקום להביא את הילד לשמחה מהר-מהר, או לכעוס עליו שיפסיק כבר לבכות, מומלץ לספק נחמה (חיבוק/ מבט משתתף/נוכחות /ללטף/ לשקף ולומר שזה באמת קשה או עצוב או מרגיז) ולשדר שהדמעות של הילד מוזמנות גם הן למערכת היחסים עם ההורה/ גננת/ סבתא.

המסר שנרצה להעביר זה שזה בסדר לבכות. ש"אני כאן איתך". ש"אולי אין לי פתרון אבל אני פה בשבילך".

הדבר שהכי נרצה שיקרה בתהליך הזה, יהיה מעבר מרגש של תסכול וכעס, לרגש של עצב ואכזבה ומשם נחמה וצמיחה.

רוצים "לחזק" את השריר המנחם שלכם? ללמוד איך "לגדל" סבלנות? מוזמנים ומוזמנות ליצור עמי קשר.