מעברים בחיי הילד או : עולים לכיתה א'
הנה הרגע הגיע: עולים לכיתה א'. איזו התרגשות, איזו שמחה, איזה....פחד!
אחרי שנים שעבדתי עם תיכוניסטים אני הולכת להיות בקרוב היועצת של כיתות א'. הקטנטנים האלה שזה עתה סיימו את שנות הגן עם הבימבה בחצר והמשחקים בפינת הבובות, הקטנטנים שעל גבם יישאו את הילקוט הגדול עם כלי הכתיבה והמחברות.
הלב רוגש ובעודי צופה בהם במסדרונות עולה בדמיוני תמונה-עתידית של בני, עומד שם בעצמו בפתח ביה"ס. דמעות ממלאות את עיניי למחשבה על הקטנטן הזה בין מאות ילדים גדולים ממנו מתרוצצים בהפסקה.
החששות כל כך ברורים לי: איך הילד ישתלב? האם יהיה אהוב? האם יאהב את המקום? את המורה? לראש מתגנבות המחשבות על סיומה של תקופת הילדות, על הגדילה מבין האצבעות...רגשות של הורים. והנה אני שם בצומת הזאת, זוכה ללוות את הילדים והוריהם במעבר הרגיש והחשוב הזה, המעבר מן הגן לביה"ס.
שלב העליה לכיתה א' זהו רגע מרגש ומכונן בחיי הילדים אך חשוב לי להדגיש שזהו שלב חשוב לבני המשפחה כולה: כשאחד מבני המשפחה עובר שלב, כל התא המשפחתי עובר איתו, בין אם זה הילד הבכור במשפחה, המרכזי או הצעיר.
המעבר מהגן לביה"ס מעורר דאגות וחששות שלנו ההורים אך גם רגשות של שמחה והתרגשות עם גדילתו של הילד.
המעבר לכיתה א' עלול להציף רגשית אתכם ההורים הנזכרים בעברכם שלכם בביה"ס, או בניסיונכם עם הילד/ה הבכור/ה במידה וזוהי אינה הפעם הראשונה. התגובה הרגשית שלכם נוכחת במערך היחסים בבית ופועלת את פעולתה על הילדים, כלומר, הורים יכולים להגיד כל מיני דברים שמטרתם לחזק ולעודד אך כאשר בפנים בתוכם הם אינם שקטים, מודאגים, הלחץ והמתח עוברים לילדים גם ללא מילים. מניסיון.
אז מה עושים? כמה טיפים מעשיים לקראת המעבר מהגן לביה"ס, מומלץ להכין דף ועט ולפנות קצת זמן:
1. הורה, דע את עצמך: חשוב מאוד שאתם ההורים תבדקו עם עצמכם מה בדיוק מדאיג אתכם, מה הייתם רוצה שיקרה עם הילד (לרדת לפרטים), ממה אתם בדיוק חוששים, מה לדעתכם יכול לעזור לשלב לעבור טוב יותר.
2. כגודל הציפייה: מומלץ לכם ההורים לברר עם עצמכם גם את ציפיותיכם מהילד: האם הציפיות הגיוניות וריאליות? מה בדיוק היית רוצה לראות אצל הילד/ה שלך? אם התשובות הן כלליות כמו "שיהיה לו/ה טוב" אז לברר עוד קצת- מה זה אומר "שיהיה לו טוב?" איך נדע שטוב לו? והאם יהיה ריאלי גם לצפות לקושי בהתחלה? לרגשות מעורבים של הילדים כלפי המעבר?
3. טיול לגיל 6 : כדאי לך ההורה לבקר בעברך שלך, לצאת לטיול קצר אי שם בגיל 6 בתאריך 1.9 ולהיזכר: איך הייתה הכניסה שלך לביה"ס, מה עבד, מה היה קשה, מה היה חסר, מה קידם, איך היו ההורים בתוך התהליך הזה, מה קיווית כילד/ה שיקרה, זכרונות מהמורים, החברים וכו.
4. פוקר פייס לא עובד עם הילדים שלנו: ביום שהפכתם להורים של הילד/ה הספציפיים שלכם זכיתם לקבל ראי שישקף לכם חלקים מעצמכם. הילדים שלנו הם כמו ססמוגרף לתחושות העמוקות ביותר שלנו והאזניים הפנימיות שלהם שומעות גם את מה שהפה שלנו אינו אומר, אך הווייתנו, שפת גופנו, מגענו אומרים. להגיד "אתה יכול, אני סומך עליך" כשבפנים החרדה משתוללת, והחיבוק שלכם לא מרפה, לא עובר כמו בטחון, אלא להפך, הילד "שומע" את חוסר האמונה בו ועלול להתנהג בדיוק ההפך ממה שקיוויתם עבורו. עשו עבודה פנימית ואל תשקיעו רק במילים שלכם אל הילד.
5. תזכרו שהם עדיין ילדים: עד לפני רגע הם שיחקו בפינת בובות או בחצר ועסקו ביצירה והנה חיש מהר הם כבר נושאים ילקוט כבד, מחויבים לשיעורי בית, צריכים לשמור על ריכוז, צריכים לעמוד בלוחות זמנים של הפסקה ושיעורים. חשוב שאתם ההורים תאפשרו להם לגדול אבל בלי לדחוף מדי, לשים לב לא להאיץ. לעזור להם למצוא איזון בין מטלות ביה"ס לבין חיי חברה, משחק וחברים כמו גם זמן מנוחה וזמן שעמום-בריא.
6. תפסיק להתלונן: מותר לילדים שיהיה להם גם קשה לפעמים. אין זה תפקידנו להיות משטרת הרגשות, להפך, כהורים כדאי יהיה שנאפשר להם לבטא תסכול, קושי או חוסר-רצון. כדאי מאוד להימנע מ"אתה גדול עכשיו" כמו גם מ"תפסיקי להתבכיין". יש להכיר בקושי של הילדים, לתת לו מקום ולברר יחד איתם מה קשה ומה יכול לעזור (כאשר לעזור אין זה אומר שאתם תכינו עבורם את שיעורי הבית).
7. היזהרו לא להשניא את ביה"ס על הילד: לעיתים מרוב חשש שהילדים לא יכינו את שיעורי הבית או שהם אינם בין הראשונים לרכוש את הקריאה בכיתה, אנחנו ההורים עלולים להלחיץ, להאיץ, אפילו לכעוס או להתנות תנאים. תגובות אלה אינן יעילות, הן עלולות להשיג את המטרה ההפוכה וכ"בונוס" גם לגרום לריחוק בין הילד להורה. אני ממליצה לשים תזכורת בראש לנקודת המוצא הבאה: לפני כל דבר, ההישג הראשון והחשוב במעלה הוא הקשר עם הילד. שימו לב: זה לא אומר שעליכם לוותר. זה לא אומר שאסור לעודד להישגים, זה אומר שקודם זה (הקשר) ואח"כ זה (הדחיפה קדימה) וכמובן, הדרך. ה"איך" תעשו את מה שתבחרו לעשות, זה מה שישנה.
8. מוטיבציה פנימית לעומת חיצונית: המשימה המרכזית של תלמידים בגיל ביה"ס היא להצליח בלימודים. בגילאים צעירים אלו לרובם אין חובה לפרנס, לנקות או לשלם חשבונות. זכרו שרוב בני האדם רוצים לעמוד ביעדים, רוצים להצליח, שואפים לידע ולמידה חדשה, בטח ובטח בכיתה א' כשהסקרנות בשיאה (זוכרים את גיל ה"למה?"), זהו דבר שנובע מתוכם. על אף זאת, לעיתים הורים יכולים ללחוץ ולצפות במידה כזאת שהמוטיבציה הפנימית (לרצות לדעת/ לרצות להצליח) הופכת להיות חיצונית (לשמח את אמא/לקבל מתנה מאבא) ואז הילד עלול לאבד משאב פנימי יקר.
9. שתפו את הילד בחוויותיכם: כמה זה נעים לילדים שההורים שלהם משתפים אותם ברחשי ליבם, כמובן בצורה תואמת גיל ומבלי להציף, ובכל זאת, לשתף. כמה כיף לילד "לגלות" שגם אמא ואבא היו ילדים פעם, גם הם עלו לכיתה א, גם הם התרגשו, גם הם שמחו ללמוד דברים חדשים כמו לקרוא שלטים ברחוב, או כתוביות בסרט. יש לשים לב שהזכרונות אינם עוסקים ב"הפחדה" לקראת המאמץ הרב הצפוי וכו, וגם לא מתוקים מדי כי בהחלט יכול להיות גם קושי. הזכרונות שאפשר להציף הם של החוויה, התלבושת, התיק, הצעידה לביה"ס, המורה החדשה ו"לנרמל" ע"י האמירה שזה בסדר גם להתרגש וגם קצת לפחד. הכל בסדר. הכל מותר. יש מקום לכל הרגשות.
10. ביקורת בונה או הורסת? : ביקורת זה דבר שיכול לקדם (ביקורת בונה) ויכול להרוס. כולנו בוודאי זוכרים את הבושה הנלווית לביקורת מבחוץ המסמנת אותך כטועה, כלא מבין ולא יודע. היזכרו בתקופה שמורות היו מזמינות ילדים לתרגיל על הלוח וכמה חשש להיות הילד הזה המוזמן לשם לפני כולם. מותר כהורים לכוון ולנתב ואף להציע דרך אחרת, אך שימו לב שכאשר אתם מוחקים להם את מה התשובות שענו עליהן בשיעורי הבית, אתם עלולים למחוק משהו גדול הרבה יותר. לתוצר שהילדים עשו לבד יש ערך רב יותר מתוצר שעשו איתכם גם אם התוצר המשותף "מושלם" יותר. תזכרו שטעויות הן חלק מלמידה.
11. התייחסו לתהליך ולא לתוצר: התייחסו להשתדלות, למאמץ, להשקעה, חזקו אותם על זה. כמו כן, אופן הדיבור עם הילדים, אם הדיבור הוא ממקום שמכבד אותם הוא ישמע פחות נוזף ויותר משתתף ומתייחס לכל התמונה. "אתה לא קולט מה שמדברים אליך?" שנאמר בכעס בעת הכנת שיעורי בית עלול לעשות נזק רב יותר מאשר השגיאה עצמה. שימו לב- הקשר עם הילד הוא המצפן שלכם- אם הטונים עולים כדאי לנשום ולהתחיל מחדש.
