נעים מאוד, אני אורטל הופמן-שלם, מטפלת זוגית משפחתית מוסמכת האגודה הישראלית לטיפול זוגי ומשפחתי ופסיכותרפיסטית.

אני עוסקת בטיפול זוגי משפחתי ופרטני בקליניקה שלי אשר ברחובות ומאז הקורונה עובדת גם דרך זום עם מטופלים רחוקים גאוגרפית בארץ ובחו״ל.

לשמחתי, זכיתי לעסוק במקצוע המרתק והמופלא ביותר. זו זכות אדירה עבורי להיבחר בכל פעם מחדש על ידי מטופלים ללוות אותם בתהליכים אינטימיים, עמוקים ומשמעותיים ולהיות חלק מרגעים כואבים וקשים כמו גם רגעים של קרבה וחיבור מחדש, לאחרים משמעותיים בחייהם ולעצמם.

בתפיסת עולמי טיפול הוא קודש הקודשים במובן הזה שלאורך התהליך נוגעים בסוגיות אישיות בעלות משמעות עמוקה, ברגשות הכי כמוסים, בערכים שהכי נוגעים בנימי נפשנו כמו: משפחה, אהבה, זוגיות ואינטימיות, ואם לתמצת עוסקים בדיני נפשות, לא פחות מכך.

אחת המטרות בעבודה המשותפת שלי עם מטופליי היא לסייע בהרחבת נקודת המבט והשתחררות מכבלי העבר אשר מסבים לא פעם כאב רב.

כמטפלת בגישה מערכתית אני שמה דגש רב, גם בטיפול אישי, על מערכות יחסים משמעותיות בחייהם של הפונים אליי וביחד אנחנו עובדים על מנת לחזק קשרים קרובים עם בני הזוג, ההורים, הילדים והחברים וליצור קשרים אותנטיים וטובים שבהם יש מקום גם לנו וגם לאחר.

אני מגיעה לטיפולים מתוך הבנה עמוקה שזה לא פשוט לחשוף ולהיחשף אך מושקעת ביצירת קשר עם הפונים אליי ואז כשנוצרת הברית הטיפולית, הקשר המשמעותי והמקום הבטוח, עולים בהדרגה הנושאים המסבים כאב וצער והם זוכים לטיפול ועיבוד מתוך מטרה להבין את הצורך, את החסך, היכן וכיצד נוצר ואיך אפשר להביא לחיינו הקלה, איך ללמוד לנהוג אחרת כך שנזכה להקלה בכאב ונחיה חיים מלאים יותר. אם לתמצת: איך לעבור ממוד של הישרדות למוד של שגשוג.

לאורך הדרך המקצועית שלי אני דואגת תמיד להיות במסגרת של לימודים, הדרכות מקצועיות, השתתפות בקבוצות הדרכה וכן התפתחות אישית מתמדת מתוך מטרה לבוא מודעת יותר ושלמה יותר למפגש הטיפולי. זהו תהליך אינסופי מפעים ומרגש.

אני מאמינה גדולה בשיח ותקשורת, מאמינה שיש ערך רב בקבלת עזרה, בהיות בתהליך שבו אני כמטפלת יכולה להוות הד ועד לסיפורים ולחלומות, ללכת יחד במסע לגילוי עצמי, מסע משותף.

אסכם ואומר שאנשים שפונים לטיפול הם בעיניי אנשים בעלי אומץ וכוחות שבוחרים לגעת בכאב ולטפל בו על מנת להרגיש טוב יותר, זה אמנם לא קל אבל זה בעל ערך רב כל כך.

בהכשרתי: בוגרת תואר שני בייעוץ חינוכי מאוניברסיטת בר-אילן, בוגרת המסלול לטיפול זוגי ומשפחתי ובעלת הסמכה מטעם האגודה לטיפול זוגי ומשפחתי, בוגרת לימודי eft זוגי, בוגרת לימודי סכמה תראפיה, בוגרת לימודי הדרכת הורים בגישה התפתחותית -היקשרותית (מכון ניופלד), ומסיימת בימים אלו את המסלול התלת שנתי ללימודי פסיכותראפיה פסיכודינמית בביה״ס ״דעת״.

נעים להכיר

נעים להכיר

אני אורטל הופמן שלם, מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת האגודה לטיפול זוגי ומשפחתי. אני מטפלת בקליניקה ברחובות וכן אונליין -זום.

אני עוסקת בטיפול בגברים ונשים באופן פרטני או טיפול זוגי וגם מנחה קבוצות נשים ומרצה בתחומי ווגיות והורות.

העיסוק המקצועי שלי הוא עולם ומלואו ואני זוכה לפגוש יומיום אנשים שכל אחד מהם הוא בעל עולם עשיר של תוכן, צבעים, חוויות ורגשות. יומיום אני מוקירה תודה על הזכות הזו ללוות אנשים ועל האמון שניתן בי.

המטרה שלי בטיפול היא לאפשר לפונים אליי לחיות את החיים בצורה מיטיבה יותר עבורכם: לאפשר היכרות מעמיקה יותר עם עצמך, עם הבחירות שלך, עם ההיסטוריה האישית והזוגית, עם החלומות, הצרכים והרצונות וכן עם החלקים הלא מודעים שמקורם בחוויות עבר, במערכות יחסים משמעותיות מבית הילדות , תחושות גוף ורגשות שעיצבו ומעצבים את היומיום כפי שהוא משתקף עכשיו.

מטופלים שלי יתארו אותי כדמות חמה ומאפשרת שאפשר להרגיש איתה בנוח וליצור ברית טיפולית ויחסים של אמון שבמסגרתם מרגישים בטוחים לצאת ולחקור את עצמם במטרה לשוב עם אוצרות בעלי ערך מקרקעית הנפש וסביבותיה.

אני אוסיף ואומר שיכולת הקשבה, גילוי אמפתיה והתמסרות לתהליך אלה הן מתנות שקיבלתי ואותן שיכללתי לאורך השנים בעזרת למידה מקצועית והתפתחות מתמדת בתחום הטיפול הרגשי-נפשי על מנת לתת מענה מקצועי ואתי.

בהכשרתי אני יועצת חינוכית בעלת תואר שני בייעוץ חינוכי מאוניברסיטת בר אילן. אני בוגרת לימודי טיפול זוגי ומשפחתי ממכון שילובים ומטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת האגודה הישראלית לטיפול זוגי ומשפחתי.

כמו כן אני בוגרת לימודי אימון ממכללת אנגראמה, בוגרת לימודי הורות במכון ניופלד, בוגרת לימודי סכמה תראפיה, תלמידה בביה"ס לפסיכותרפיה "דעת", תלמידה בלימודי EFT -זוגי  (EMOTIONAL FOCUS THERAPY). בנוסף למדתי מבוא לAEDP וכמובן ממשיכה כל הזמן ללמוד בהשתלמויות שונות, הדרכות למטפלים, ספרים ומאמרים עדכניים.

כל אלה יחד מאפשרים לי לעבוד עם הפונים אליי ולהיות איתם באופן קשוב ומקצועי בתהליכים משמעותיים, עמוקים ובעלי ערך לחיים כאן ועכשיו. 

אומרים שהשלם גדול מסך החלקים ואני מרגישה שהדבר נכון גם לכאן, מעבר ללמידה וליכולות, ישנו ה"דבר" הזה שקורה בטיפול, מערכת יחסים ייחודית ואינטימית שמתאפשרת ומאפשרת גם למטופלים וגם לי לצמוח ולגדול. 

האמת היא שאני שמחה ונרגשת להכיר מטופלים ומטופלות שמגיעים אליי, כל פעם מחדש.







מאמרים

  • אני נזכרת באותה אשה שהייתה מגיעה אליי לשיחות, אחת לשבוע.מגיעה ומדברת את עצמה: בהתחלה את הדברים המוכרים יותר כמו היומיום שלה, ההרגלים, הדברים שהיא רגילה לחשוף בחוץ, "כרטיס הביקור" שהיא שיננה כבר לפני שנים.האשה המקסימה הזאת,...

    קראו עוד

מה אני מציעה?

מפגשים פרטניים או קבוצתיים

באמונה שלי, התשובות לכל השאלות נמצאות אצל האדם עצמו. התפקיד שלי הוא ללוות בדרך, להאיר עם פנס, להאזין, למקד, לשקף, לשאול את השאלות הנכונות.

אני מציעה מפגשים אישיים שיעסקו במה שתבחרו להביא אתכם, בין אם מדובר בנושאים כמו:

  • קריירה
  • מציאת זוגיות
  • לימודים
  • מעברים
  • מחשבות על היריון והורות
  • הכנה להורות (עוד בשלבי ההיריון) 

ובין אם מדובר בסוגיות הקשורות ב:

  • הורות
  • קונפליקטים בזוגיות
  • יצירת שינוי בחיים 
  • בירור מטרות ויעדים אישיים ויצירת תכנית פעולה להשגתם

ובכל נושא שמעסיק אתכם.

פעמים רבות קורה שמגיעים עם נושא מוצהר ומגלים לאורך הדרך שמתחתיו מסתתר משהו אחר וגם זה בסדר.

איך זה עובד?

1. פגישות זוגיות - פגישה שבועית בת 50 דקות.

2. פגישות אישיות,  לרוב על בסיס של פגישה שבועית בת 50 דקות.

3. השתתפות בקבוצה קבועה שנפגשת לאורך תקופה מסוימת. נושאים של קבוצות לדוגמא: אמהות לאחר לידה, אמהות במעגל החיים, קבוצת הורים לגיל הרך, קבוצת אמהות לנערות ועוד.

אז איך מתאים לך לצאת לדרך? מוזמנים ומוזמנות ליצור קשר לשיחה ראשונית.

לתיאום פגישה

לבירורים, שאלות וקביעת פגישה צרו קשר בטופס המצורף.

או חייגו 050-6335392

* אנא הקלידו שם
* אנא הקלידו טלפון
אנא הקלידו דואר אלקטרוני
אנא הקלידו טקסט חופשי

צרו קשר

מעגלי אמהות

כאמא השתתפתי במעגל אמהות וכמטפלת העברתי כאלה, כך שזכיתי לחוות את העוצמה הברוכה שבדבר משני הכיוונים.

הימים האלה שבהם האימהות שלך עוברת שלב מאימהות-ברחם לאימהות ביומיום, בפועל, הם ימים של רגשות מעורבים:

פחד, שמחה, עצב, אושר, בדידות, דאגה, הצפה.

כל כך הרבה קורה והכל אינטנסיבי: מצד האחד התינוק שצריך לדאוג לו, מצד השני בן/בת הזוג, מצד שלישי הסבים והסבתות, ואם זו אינה לידה ראשונה אז מתווספות הדאגות מהמקום של הבכור/ה בסיפור הזה, ואיפה את בתוך כל התהליך? 

יש כל כך הרבה נושאים שמעסיקים אמהות לאחר לידה, ראשונה, שניה או יותר.

המפגשים בקבוצה קבועה למשך תקופה של כחודשיים, יוצרים מקום בטוח לברר, לשתף, להבין את עצמך,לקבל פרספקטיבה.

זה המקום שנועד עבורך: לצאת מבגדי הבית, מהלבד, לנשום, לאכול, לדבר, ליצור קשרים, להיות את, לבטא את עצמך.

אז איך זה נראה בפועל?

מגיעות עד 8 אמהות ולא יותר, על מנת לאפשר לכולן לדבר.

התינוקות נמצאים על אמא, על שטיח, במנשא, בעגלה ובוהים/משחקים/ הווים.

אנחנו יחד, אוכלות כיבוד קל ועוברות תהליך משותף אשר נפרש על תקופה של כחודשיים (6-8 מפגשים, תלוי בקבוצה).

אני מייחדת לכל מפגש נושא ע"פ צרכי הקבוצה: סיפור הלידה, היחסים עם בן הזוג לאחר הלידה, היחסים עם  אמא, היכולת להיעזר, מחשבות על שינוי קריירה בעקבות הלידה, התמודדות עם האח הבכור לאחר הלידה החדשה, ועוד.

אנחנו עובדות בשיח חופשי, לעיתים משלבת שירים, תרגילי התבוננות וקלפים.

יכולה לומר בביטחון מלא, ממשובים של משתתפות קודמות שהתהליך הוא עוצמתי ומשמעותי במיוחד בתקופה הקריטית שלאחר לידה אך לא רק  מיד לאחריה וזאת משום שהאימהות היא מתהווה ומתמשכת לאורך השנים, מסע שאינו נגמר.

תצטרפי אלינו?

המפגשים מתקיימים ברחובות. מוזמנת ליצור קשר,

אורטל

 

הורות

  • בגישת ההורות המקושרת של ד"ר גורדון ניופלד מדברים על התופעה שבה אנו המבוגרים נותנים עדיפות ל"צורה" ולא לתוכן כשמדובר בהופעתו של ילדינו בחברה. כלומר: הסתכלות על הקנקן ולא על מה שיש בתוכו. למה הכוונה?  הילד בגן/בביה"ס/...

    קראו עוד
  • אני מודה שיש דברים שקשה לי לחלוק עם אחרים, ספרים למשל. אם בן הזוג שלי יתן למישהו אחר את אחד מספריי האהובים בלי לשאול אותי, זה יכעיס אותי. ממש. לא אוהבת ש"מכריחים" אותי לעשות מה שאני לא רוצה.  עם זאת, למרות הקושי לחלוק...

    קראו עוד
  • או: איך אפשר לצמצם תקריות עם הילדים בלי לצעוק/להכות/להעליב?

    איך תדע המורה או הגננת שההורים מציבים גבול לילדם? איך ידעו סבא וסבתא שההורים מחנכים את הנכדים ולא "רכים" איתם מדי? כל כך הרבה דרישה "מבחוץ" יש מההורים בזמננו וכל כך הרבה שיפוטיות וביקורת. כן, לפעמים מהסבים, לפעמים מהמערכת...

    קראו עוד
  • או: למה זה הרבה יותר מחתיכת גומי?

    כולנו המבוגרים היינו פעם תינוקות: כולנו יצאנו מן הרחם לאויר העולם, בכינו, הוחזקנו, ינקנו (משד או מבקבוק). כולנו גדלנו להיות פעוטות ולאחר מכן ילדים. נזקקנו לחיבוק, חום ונוכחות של הדמויות המשמעותיות בחיינו.  בשלב מסוים...

    קראו עוד
  • גמילה ממוצץ - פן מעשי. בפוסט הקודם דיברתי על התפיסה של ההורה את משמעות הפרידה מהמוצץ. עכשיו נשאלת השאלה איך ליישם בפועל?  אם הבנו שהמוצץ הוא חפץ שמנחם ומרגיע, זמין ומיידי, עלינו ההורים למלא את הצורך הזה בנחמת הילד, אפילו...

    קראו עוד
  • כל כך הרבה פעמים אנחנו מתייחסים לילדים שלנו בצורה לא מכבדת רק בגלל שהם ילדים. אנחנו חושבים שהם לא מבינים, או לא כשירים.  כשאני מתבוננת בכך, זה לא מפתיע אותי כי רובנו גדלנו בדורות שבהם "ילד הוא רק ילד" במקרה הטוב, או שילד...

    קראו עוד
  • הנה הרגע הגיע: עולים לכיתה א'. איזו התרגשות, איזו שמחה, איזה....פחד!אחרי שנים שעבדתי עם תיכוניסטים אני הולכת להיות בקרוב היועצת של כיתות א'. הקטנטנים האלה שזה עתה סיימו את שנות הגן עם הבימבה בחצר והמשחקים בפינת הבובות,...

    קראו עוד
  • לאורך שנות עבודתי עם הורים למתבגרים הייתי עדה לתופעה של דאגה רבה מהעידן בו אנו חיים בכל הקשור לגידול ילדים. הורים רבים שיתפו אותי בתחושה של נתק מהילדים, אמירות כמו "הוא כל הזמן עם הטלפון" או "היא תמיד עם חברות שלה או...

    קראו עוד
  • אז בחלק א' של המאמר דיברנו על היקשרות ושאלנו - איך עושים את זה? אבל רגע לפני כן, אולי שווה לעצור ולחדד שוב את המשמעות. היקשרות בהגדרה ה"יבשה" היא כוח משיכה המצמיד שני גופים זה לזה. בואו נרחיב את הדברים ונאפיין את ההיקשרות:היקשרו�...

    קראו עוד
  • איזה נהדר היה אם היה לנו חלון הצצה קטן לנפש הילד שלנו? אם יכולנו פשוט לראות מה מתחולל שם שעה שהוא זועם ומשתולל או שעה שהוא נעצב אל ליבו וכן, גם בשעה שהוא שקוע במשחק יצירתי. אם יכולנו להבין ולו לרגע אחד מה גורם לו לכעס האדיר...

    קראו עוד
  • במהלך דרכי המקצועית פגשתי ועדיין פוגשת לא מעט הורים. הורים לילדים קטנים, למתבגרים וגם הורים לבוגרים ולכולם, טוב כמעט ממש לכולם, מכנה משותף והוא- הרצון הכן והטהור שלילד שלהם יהיה טוב. חלקם לא מצליחים לעשות את זה כי...

    קראו עוד
  • החיים מלאים בתסכולים. זה ככה מהרגע הראשון שלנו בצאתנו לאוויר העולם: היציאה מן הרחם המגוננת, העוטפת, המזינה, אל האור, הרעש, עומס הגירויים, הצורך "להשיג" מזון וחום. מתסכל מאוד.חייהם של ילדים קטנים מלאים בחוויות מתסכלות...

    קראו עוד
  • לאחרונה, בעבודתי, שמתי לב לתופעה שמייצרת אצלי אי נוחות: מגיע השלב בשנה שבו יש אספות הורים אישיות - ילד, הורה, מורה, וישנם הורים רבים שלא חושבים שזו "חובה" להגיע, או מצפים מהמערכת החינוכית שתתאים את עצמה אליהם.זה מזכיר...

    קראו עוד
  • שבוע הספר בפתח וזו הזדמנות לשתף בספרים שאני עובדת איתם עם ילדי כיתה א' וגם עם ילדים צעירים יותר (למרות שההבנה משתנה בין גיל 3 ל-6, אני מאמינה שבכל גיל ניתן לקבל משהו מהתכנים האלה, כן, אפילו אנחנו המבוגרים).מכיון שקצרה היריעה,...

    קראו עוד

זוגיות

"פעם אהבתי אותה והיא אהבה אותי, היינו עושים הכל יחד: הולכים לסרטים ולבארים, היינו נוסעים לחופשות, מכינים ארוחות בבית, יושבים ביחד מול הטלויזיה, צוחקים, לפעמים עצובים ביחד. תמיד כשהייתי צריך לשתף מישהו היא הייתה הראשונה שהייתי פונה אליה. ידעתי שאיתה אני ארצה להתחתן. התחתנו. לאורך ההיריון השתדלתי לפנק אותה, כל שוקולד, מלפפון חמוץ ושווארמה באמצע הלילה, הייתי נוסע לקנות. בלידה, ידעתי שאכנס איתה ואחזיק לה את היד. האמת? היא הייתה גיבורה. כתבתי בפייסבוק כמה גיבורה היא והעליתי תמונה של כולנו.הרגשתי בר מזל. עכשיו, חצי שנה לאחר הלידה ואנחנו לא מפסיקים לריב. נראה לי שהיא פשוט ויתרה עליי וגם אני לא טלית שכולה תכלת אבל אני כבר לא יודע מה לעשות."

את המונולוג הזה כתבתי בעקבות החוויה של גברים לאחר לידה כפי שאני מבינה אותה, גברים שהזוגיות שלהם עם זוגתם נקלעה למשבר.

-------

הסיבות לקושי של גברים לאחר הולדת ילד ראשון

מה קורה להם לגברים שהם ככה נשמעים? איזה צורך/ צרכים שלהם לא מקבל מענה?

  1. גברים מרגישים לא פעם נטושים. האשה שלצידם מטפלת בתינוק שעות רבות ואינה פנויה עוד להיות שם עבורם. הם מגיעים הביתה וכל מה שהיא רוצה זה לתת להם את התינוק ולזכות בקצת שקט לעצמה. ההתלהבות מהגעתם הביתה, אם ישנה, מורגשת להם לא פעם כהתרגשות של החלפת משמרת ולא מגעגוע אליהם.
  2.  אשה שמטפלת בתינוק יום שלם (ולילה?) מחבקת ומנשקת ונמצאת איתו במגע, מרגישה פעמים רבות "שובע" ממגע, רמות האוקסיטוצין (הורמון האהבה) אצלה גבוהות, במיוחד אם היא מיניקה ונמצאת בקרבה פיזית רבה בשל כך. הגבר לעומתה "רעב" למגע משום שהצורך הזה שלו לא קיבל מענה בעבודה.
  3. תחושת קנאה מציפה לא פעם בשל הבילוי וההנאה שמפיקים האם והתינוק/ת זה מזו כשהגבר מחוץ ל"משחק". לא פעם תהיינה תחושות של קנאה על תשומת הלב הרבה שמקבל/ת התינוק/ת.
  4. ישנה בושה ברגשות אלה כי לכאורה  לא לגיטימי לקנא בילד/ה שלך ואז גם אין ביטוי לקנאה הזו שמצטברת והופכת לכעס. לצד הבושה ישנה גם תחושת אשמה על הרגשות האלה.
  5. באופן זמני ישנן הטבות ש"נגזלו" מהגבר: זמן, כסף, פנאי, פניות - משאבים שהיו ואינם בתקופה הראשונית משום הם הופנו לערוץ אחר.
  6. עייפות - גם גברים מתעוררים בלילה לתינוק אך מעבר לכך אם בעבר היו הולכים לעבודה וחוזרים למנוחה, כעת חוזרים ויש דברים שצריך לעשות: לקלח, לסדר, להיות שותפים פעילים בבית. 
  7. חששות כלכליים: גברים רבים מורחקים מהבית לשעות רבות על מנת להמשיך לפרנס את המשפחה. אם יחזרו הביתה הם עלולים להישאר מאחור בהשוואה לקולגות. קיימת חרדה כלכלית המלווה בתחושת אחריות כלפי הילד/ה והבנה (שנובעת גם מהבניה חברתית) שאני "חייב" לפרנס ולכלכל וצריך לצמצם הוצאות וכו.
  8. יש יותר ריבים והרבה פעמים המסקנות של הגברים הן שאם אינם אהובים ואינם רצויים.
  9. תחושת תסכול שכל מה שהגבר עושה עם הילד זוכה לביקורת מצד האמא כי היא זו שמכירה את הילד/ה הכי טוב. תחושה שאני רק "עוזר" ולא שותף מלא בגידול הילד/ה. שאני צריך הוראות או אישור מבת הזוג בכל פעולה עם הילד.
  10. בדידות - אין את מי לשתף. אם בת הזוג היוותה עוגן לפני הלידה,כעת הקושי הוא מולה או מול המשפחה המתהווה.

אלה המון צרכים שלא מקבלים מענה.

--------

דוגמאות איך המשבר הזה "נשמע" 

בספרו "אינטליגנציה אבהית" מתאר ד"ר עלי כץ את החויה שלו כאב לילד בכור. זהו ספר מומלץ מאוד. להלן מספר ציטוטים:

"היא טוענת שהיא תשושה ומוצפת ושאני לא מבין כמה קשה לה ושבכלל הפסקתי להיות רגיש אליה בזמן האחרון- אבל לי נראה שהיא לא רגישה לצרכים שלי (....). בזמן האחרון לא כל כך חשוב לה איך אני מרגיש"

"(.....) חושב לעצמי שאולי היה עדיף פשוט לחזור מהעבודה יותר מאוחר."

"מה שמאכזב אותי זה חוסר ההתייחסות שלה אליי. כל מה שאני רוצה זה שתהיה נחמד גם אלי. שתביט בי, כשאני נכנס הביתה, באותן עיניים מאושרות שהיא תולה בו. אני לא מבקש משהו חדש, אני לא מבקש שהיא תשתנה, אני פשוט רוצה לקבל בחזרה את הדבר הבסיסי שבגללו התחתנו- התייחסות אחד לשני, השמחה בקיום ההדדי שלנו"

"אני מנסה לעזור, אך בהרגשה שלי אני בדרך כלל נכשל, אף פעם לא מספיק טוב....מדוע הדרך שלה לטפל בו היא תמיד ה"נכונה"? (....) היא רוצה שאהיה שותף שווה בגידול הילד, אך ברגע שאני עושה משהו בדרך שלי אני נשטף בקיטונות של ביקורת. אני מרגיש יותר ויותר חסר אונים, תלותי, אני חושש ליזום. אני מוצא את עצמי נדחף לשאול כל הזמן בעצתה, או יותר נכון לבקש את רשותה"

"אני מרגיש לאחרונה, מאז שהפכתי לאבא, לחץ אדיר להיות "אדם מבוגר" שצריך לשלם את המשכנתא, שחייב לחשוב על העתיד ושהאחריות הכלכלית של משפחה שלמה מונחת על כתפיו"

"אני לא ממש מוצא את מקומי בבית"

"מדוע היא לא רוצה לשכב איתי? היא מאמינה, כך אמרה לי, שכל הסיפור הוא סקס. היא לא מבינה וזה מה שבעיקר פוגע בי, שאני פשוט כמה לקרבה אליה- למגע המלטף של עורה, למשחק, לצחוק המתגלגל, לעיניים המתגעגעות שלה."

-------

ההסבר למצב הזה

אם נחשוב על הגבר של ימינו נראה שגם הוא חווה דרמה לא פשוטה במובן הזה שמצופה ממנו לעמוד באתגרים רבים שיוצרים יחד עומס רב. מצד אחד לפרנס, מצד שני להיות אב פעיל ומעורב, מצד שלישי להיות בן זוג  תומך ולצד כל אלה גם לפתח תחביב, לגדול רוחנית ושאר ציפיות.

בכל הקשור לנושא ההיריון והלידה - בין הגבר לאשה נוצר פער, פער של תשעה חודשים לכאורה, אך למעשה הרבה יותר.

מבחינה חברתית-תרבותית, נשים "מחונכות" לאימהות ונישואין יותר בהשוואה לגברים ו"מיועדות" לכך על ידי ההורים, אנשי חינוך, שלטי חוצות ופרסומות. יש לנשים "הכנה" לאמהות בזכות הלגיטימציה שניתנת להן מתוקף ה"ייעוד", לגיטימציה לשאול את האמהות שלהן, חברות, קולגות, שכנות, לברר על היריון ולידה. לנשים יש פורומים רבים וקבוצות באינטרנט או במציאות הפיזית כדוגמת מאמאזון בפייסבוק, או השתתפות במעגל אמהות. ישנם אינספור ספרים המיועדים לאמהות, אינספור סרטונים ביוטיוב. בהשוואה לכל זה, יש הרבה פחות (למרות שכיום אנחנו רואים שינוי) מכל אלה לגברים שבינינו. כך יוצא שגבר מגיע להורות עם הרבה פחות הכנה מנטאלית, בוודאי עם פער פיזי (בהשוואה למי שנושאת את ההיריון), ואפילו בקורסי ההכנה להיריון מקבל תפקיד משני עם הצדקה ש"לעולם לא תבין מה זה".

--------

איך אפשר לעזור לדברים להיראות אחרת?

אולי, אילו גברים היו משתתפים בקבוצות הכנה לאבות לעתיד, או משתתפים בקבוצות פייסבוק יעודיות כדוגמת פאפאזון, או מוצאים חברים שמעוניינים לשוחח ולהעביר מידע ולתמוך, אולי כל אלה היו משנים מעט את התמונה. זה החלק שלהם - מה שהם יכולים לעשות. מה האשה שלצידם יכולה לעשות כדי לתרום לשינוי המצב? לקחת חלק פעיל בחיברות/סוציאליזציה של בן הזוג לתפקיד האבהות. זה אומר להבין היטב מה המשמעות של אב בחיי ילדו, מההתחלה, ולעמוד על החשיבות של הדבר לחיי כולם: האב, הילד, האם, המשפחה החדשה בכללותה. 

בעיניי זה לא נכון "לשמור" לאבא רק את התפקיד של מי שלוקח לחוג שחיה.

אבא צריך ויכול להחליף חיתול, לצאת לטיול, לשאת במנשא קרוב-קרוב, להרדים, להרגיע, לשכב במיטה מבלי לעשות "כלום" עם הילד/ה, להצטרף לחיסונים, לעשות עיסויים ועוד ועוד. ההבדל הביולוגי היחיד הוא בהנקה שהיא בלעדית לאם, אך כל השאר- שני המינים יכולים ללמוד ולעשות. אם כן, התפקיד של האם הוא לאפשר לאבא לקחת חלק פעיל, לעודד אותו אם חושש מכך, להשתדל לא לבקר אותו ולהבין שכל פעולה ניתן לעשות בכמה אופנים ואין דרך אחת "נכונה". אם חשוב לך שיעשה דבר מה באופן מסוים אפשר בהחלט להדריך ולבקש אבל מאוד תלוי איך עושים את זה- האם ממקום של ביקורת או ממקום של הנחיה ושיתוף. הרווח מכך כל כך גדול לכל הצדדים: הילד/ה לומד מהי גמישות - משום שלומד שכל אחד מטפל בו קצת אחרת. הילד/ה מריח ושומע את אביו ומתחבר אליו. האב זוכה ביחד עם הילד/ה שלו למגע ולשחרור אוקסיטוצין (הורמון האהבה). האמא זוכה למנוחה ולמילוי מצברים עבור עצמה. יש כל כך הרבה להרויח מכך.

לסיכום: הרבה תחושות קשות עולות כאן, הרבה צרכים שלא זוכים למענה ומתסכלים. יש לזכור שלצד תחושות אלו של הגבר, ישנה גם אמא , אשה שחווה  גם היא קשיים לא מעטים במעבר להורות והכאב של אחד אינו מאפיל על הכאב של השניה. מותר שלשני הצדדים יהיה קשה, זו לא תחרות. זה שניתן אישור ונבין איך הצד השני מרגיש, זה לא מפחית מהקושי שלנו.

 בטור הבא אתאר את המשבר מנקודת המבט של האשה ואציע מה אפשר לעשות עם זה על מנת לשפר את ההרגשה של שני בני הזוג ולהוציא אותם מחוזקים.

ובינתיים מזמינה אתכם להתייעץ איתי.

רוצים לקרוא עוד על משבר בזוגיות לאחר לידה? בואו לקרוא כאן

נשים ואמהות

במהלך עבודתי עם הורים יצא לי לפגוש אמהות רבות. לא מפתיע נכון? בהחלט פגשתי אבות אך ברוב המקרים עמדה מולי אמא. פגשתי אמהות בשלבים שונים של ההורות: אמהות בשלב שלאחר לידה, אמהות לילדים בגיל הרך, אמהות למתבגרים (פגשתי המון). נתקלתי בדפוסים שונים ומגוונים של הורות אך בכל המקרים היה דבר שעבר כחוט השני בצורה די מובהקת: האמהות האלה היו מוכנות להקריב חלקים מעצמן, שלא לומר את כולן, עבור הילדים.

מאפיין נוסף היה, ובכך אני לא מחדשת, רגשות האשמה.


הקרבה או התמסרות?

לאחרונה נתקלתי באמא לבת בוגרת שלא הפסיקה להאשים את עצמה בהביטה לאחור על שנות הורותה לבתה. היא האשימה את עצמה על אי הצבת גבולות מספקים, היא האשימה את עצמה על נתינה ללא תנאי, אפילו על הקראת סיפורים וחשיפה להצגות האשימה את עצמה בחושבה ש"הנה אפילו זה לא עזר, הכל שטויות".

אמא אחרת אמרה לי בייאושה כי מוכנה שבתה תלך רחוק ממנה אם זה מה שטוב לה אבל בתנאי שהיא תדע שיהיה לה טוב והיא תהיה מאושרת. יחסיה הקשים עם הבת מביאים אותה לכדי ייאוש יומיומי ובכל זאת, היא נאחזת בכוחותיה כדי לא לוותר.

יושבת מולי האמא שכבר סיימה את פרק א' של נישואיה ואומרת שמוכנה לוותר על כל גבר שלא יבוא ובלבד שילדיה יהיו במקום הראשון.

האמירות האלה, המחשבות האלה של נשים רבות נתפסות באופן דואלי: מצד אחד הן נפלאות ואימהיות ומצד שני הן מקרבנות ולא הוגנות.


אז זה טוב או לא טוב?

איך זה קורה שנשים נותנות את עצמן, לעתים קרובות ללא גבול? מוכנות לוותר על קריירה לטובת גידול הילדים ונוכחות פעילה בחייהם, מוכנות לוותר על בילויים, יציאות בערבים, נסיעות לסופי שבוע, יציאה ללימודים המחייבת היעדרות אחר הצהריים ועוד ועוד.

האם הוויתורים האלה הכרחיים על מנת לגדל ילדים מאושרים?

האם הוויתורים האלה תורמים לגיבוש זהות אימהית שנכון לאמא להציג לילדיה?

אין תשובה אחת. הגיעה אליי מטופלת ששיתפה בחרטה שיש לה על הנתינה חסרת-הגבולות שנתנה לילדיה. ממרום השנים היא אומרת- "יכולתי לתת פחות מ-200 אחוזים. גם אז הם היו יוצאים בסדר".

איך זה קורה? בהתחלה, ממש בשלבים הראשוניים של ההורות ישנו עומס פיזי ורגשי, החיים עוברים טלטלה, הזוגיות מתערערת לא פעם, הזהות כאילו מתגבשת מחדש, וזה מובן ולגיטימי ולרוב מתאזן בהמשך הדרך כשהשינוי החדש נטמע והדברים נכנסים לסדר הנכון לכל משפחה, אך לפעמים מתקבעת התפיסה של אמהות בנוסח "אני לא צריכה", "אני אסתדר", "אם לילד שלי יש הכל-אני מאושרת", "תאכלו אני אצטרף אחר כך". סוג של ויתור, אולי מתוך הרגל. אולי מתוך כורח. אולי מתוך תחושה שכך זה צריך להיות וזוהי הציפייה החברתית או "ככה ראיתי בבית, אמא שלי אותו הדבר".


ומה חושבים הילדים על האמהות שלהן?

במקביל יצא לי להקשיב גם לבנות לאמהות ולא פעם עלו טרוניות על האמהות ששוכחות את עצמן, על הצורך שלהן כבנות לדאוג לאמהות עקב כך, בחלק מהמקרים עלו התחושות קשות שהרגישו הבנות כאשר האמהות המותשות הטיחו בהן שהן ויתרו על עצמן למען גידול הילדים.

כאמא שרואה עצמה מחויבת מאוד להורות שלי וכמטפלת שמבינה שצריך למצוא איזונים שנותנים מענה גם לצרכי הילדים וגם לצרכי ההורים, אני יכולה לומר שלפעמים הוויתור הוא ויתור של התמסרות, הוא תורם לתחושת האושר, להגשמה של האם כאמא, ומצד שני, לפעמים נכון לשרטט איזה גבול מתוך מודעות, גבול שיודע לומר "גם אני פה", שיודע לומר- מותר לי לעשות ספורט/ לבלות/ לנוח/ להשתתף בקבוצה/ לטפח את הזוגיות וכן הלאה, כל אחת כטוב בעיניה.

אני מאמינה מניסיוני עם הורים שלא תמיד זה מתאפשר לבד. לעיתים קרובות זקוקים ההורים (והאמהות בפרט) לעבור תהליך, להשמיע את המחשבות, להציף את הקשיים, להרהר בקול ולהגיע לתובנות: איפה אני כהורה, איפה אני כאדם, מה אני רוצה לתת לילד שלי, איך אני עושה את זה בלי למחוק את עצמי, בלי למחוק את הזוגיות שלי וכן גם בלי להעמיס את עצמי על הילדים. זה אתגר, בייחוד בדור שלנו שבו הציפייה לג'נגל בין קריירה לבין משפחה היא מעין מכבש לחצים אדיר.

את האתגר הזה אפשר לפצח יחד כי אין נכון ולא נכון, יש אותך ואת מה שמתאים לך. מה שיעשה לך ולמשפחתך טוב.

מוזמנת ליצור איתי קשר ולצאת איתי למסע לתוך חייך.